היופי שבשגעון
מזה שנים רבות המוני התיירים המבקרים ברומא מופתעים לגלות כי עבור תושבי העיר, המקדש האמיתי הוא לא הקולוסיאום וגם לא הפנתיאון, אלא האיצטדיון האולימפי (סטאדיו אולימפיקו באיטלקית), מגרשה הביתי של רומא (וגם של לאציו..). ביקור בין שעתיים במקדש המודרני של הציויליזציה הרומאית החדשה יגרום לדם שבעורקיכם לזרום בקצב חדש, ויעניק לחופשה שלכם מימד של אותנטיות מערובבת בכדורגל משובח
בסביבות השעה חמש בערב כבר יצאתי מהבית.תמיד ניחנתי באופי ייקי ורגישות לתכנון זמנים ואכן כעבור מספר דקות הבנתי כי פעלתי כראוי. התפאורה של ויה פלמיניה, בדרך כלל רחוב די שקט שמוביל מפיאצה דל פופולו לפונטה מילביו, דמתה לזירת קרב. ניידות משטרה, פצצות תאורה, חזיזים, עשן, המוני אנשים, מכוניות שצופרות ללא הרף, ומסוקים תרים בשמים, כאילו היה מדובר במהומות במרכז עזה. בדרכים עקלקלות הצלחתי להגיע לפיאצה מנצ'יני הסמוכה לאיצטדיון, בכוחות עצמי. כמובן ביום כזה, התחבורה הציבורית הידועה לשימצה של רומא לא הייתה יכולה לתת לי יד, וכשועל ותיק ומנוסה, גם לא ציפיתי לאחת כזאת. אין ספק שמבחינה פיזית זה היה יום לא קל.
בשש וחצי כבר הייתי ישוב במקומי, ביציע שליד הקורבה סוד. זהו היציע שמאכלס את האוהדים השרופים של רומא, הקבוצה שמלווה את חיי בטוב וברע, בניצחונות ובהפסדים, בחיוכים ודמעות, מזה שנים. אני מגדיר את עצמי כאוהד שרוף בגלל הקשר הרגשי הבלתי תלוי בדבר והאינטנסיביות שבה אני חי את הקבוצה, אבל גם כאחד שאוהב לראות את המשחק בישיבה וללמוד את המשחק על כל היבטיו. בקיצור, דיסטינטי סוד (יציע ישיבה שליד הקורבה סוד) הוא היציע המועדף עליי ובאותו יום ראשון הוא היה לוהט מהרגיל. ההתרגשות הגדולה מתחילה לעניות דעתי ברגע הכניסה לאיצטדיון, בעלייה מהמדרגות המובילות ליציע, כאשר העין מבחינה בפיסת הדשא הראשונה והאוזן נפעמת מעוצמת הדיצבלים שבני אנוש יכולים להפיק. קצת אחרי השעה שמונה רומא עולה לחימום שלפני המשחק. הבוז האדיר מכיוון הקורבה נורד (היציע שממול לקורבה סוד ושמאלכס את האוהדים השרופים של לאציו), וכנגד יציע שלם מלא בדגלים אדומים- כתומים ואוהדים שלא מפסיקים לשיר.לחץ הדם שלי הספיק כבר לעלות ואני לא מצליח לשבת במקום שלי בלי לזוז במשך יותר משלוש דקות ברציפות. כשלאציו עולה לכר הדשא לחימום הסצינה מתהפכת ועכשיו זה תורם של יושבי הקרובה סוד לשרוק בוז ולשיר שירי גנאי, בשעה שאוהדי לאציו משליכים חזיזים ומניפים את דגליהם.
המשחק מתחיל לא לפני קריאת ההרכבים והרגע המרגש ביותר עבור כל מי שמגיע לאולימפיקו, שירת ההמנון של רומא. באותו דרבי הקבוצה המארחת הייתה רומא ולכן נוגן רק ההמנון שלה. "רומא רומא רומא" של הזמר הידוע ואוהד הקבוצה אנטונלו ונדיטי הוא ההמנון היפה ביותר של קבוצת כדורגל, ויסכימו איתי גם אוהדי הקבוצות היריבות. השירה שלו המלווה בעשרות אלפי אוהדים המחזיקים בצעיפים ומנוססים את דגליהם מייצגת שלוש דקות מלוות בצמרמורות ובהתרגשות גדולה לא רק לאוהדי הקבוצה אלא גם להמוני האנשים שסתם החליטו להגיע לאיצטדיון ולבלות שעתיים מחופשתם בצפייה במשחק כדורגל, והיא מסמלת הרבה דברים.
עם שריקת הפתיחה כר הדשא הופך לזירת קרב והמתח בשיאו. לאציו תוקפת ונראית קרובה יותר להבקיע, בעוד שחקני רומא נראים עדיין קצת מתוחים ועצבניים. שירי הגנאי מצד אחד לעבר הצד השני מתבלים את התאווירה בפלפל והעידוד לא נפסק אפילו לרגע במשך 90 דקות. הדרבי הוא לא רק יריבות בין שתי קבוצות, ולא מדובר כאן רק בכדורגל. באיטליה בכלל, וברומא בפרט הכדורגל מאז ומתמיד נחשב לדת והמשחק עצמו הוא רק חלק מתוך מכלול שכולל יריבות בין אוהדים, עשרות תחנות רדיו מקומיות שמדברות על רומא ולאציו במשך 18 ולעתים 24 שעות ביממה, חנויות ברחבי העיר שמוכרות את מוצרי הקבוצות, מספר רב של עיתוני ספורט וערוצי טלויזיה שמתמקדים גם בפרטים הכי מינוריים ומזעריים שנוגעים לקבוצות. הדרבי הוא הזדמנות לכיבוש ההגמוניה העירונית ברמת המשחק עצמו, וברמת העידוד. כל קורבה מתכוננת לדרבי כאל אירוע השנה שבועות ולעתים גם חודשים מראש, ויוצרת כוריאוגרפיה מרהיבה שכוללת בדרך כלל את סמל הקבוצה, ציור סמלי אחר, מלווה בטקסט המופנה בדרך כלל לקורבה הנגדית, או כל דבר אחר העולה בראשיהם של מנהיגי האולטראס ויכול להקניט בצורה מתוחכמת ונחרצת את הצד השני.
אותו 6.12.2009 נחרט עד היום בליבי בזכות הרגע החשוב ביותר שאותו לא אשכח. זה קרה בדקה ה-77 כשכדור רוחב של מירקו ווצ'יניץ' הגיע במרכז הרחבה דווקא לרגליו של המגן הימני מארקו קאסטי, שחקן די שולי ברומא של אותה תקופה, אבל מקוצען בלתי רגיל ואהוב על כל יתר השחקנים, שבלי לחכות המשיך את הכדור בנגיעה אחת לקורה הנגדית, אליה מוסלרה שוערה של לאציו לא יכול היה להגיע. דווקא במשחק בו נראה היה כי מי שעומדת לכבוש היא היריבה השנואה, רומא שלי הצליחה לגלות אופי ולהבקיע 13 דקות מהסוף. את אותו רגע אני זוכר בוודאות, את הדקה שאחריו קצת פחות. הדבר היחיד שאני זוכר הוא שחיבקתי הרבה אנשים שאני לא יודע את שמם ושפגשתי באותו יום בפעם הראשונה. ברגעים כאלה נחצים כל הגבולות ונופלות כל החומות. 13 הדקות שהפרידו ביני לבין נצחון דרמטי בדרבי הראשון שלי באיצטדיון היו מהארוכות בחיי, אך לאחריהן חוויתי תחושה ייחודית של אושר שאני לא יודע כמה פעמים עוד יצא לי לחוות. העובדה היא כי עד היום, כעבור יותר משלוש שנים, אני זוכר כל פרט מאותו 6.12.2009.
הבייתה הגעתי אחרי שעתיים, כשאני מותש ועייף, וללא מיתרי קול . אבל זה היה שווה. אחרי הכל, זה מה שנקרא- איל דרבי דלה קאפיטלה (הדרבי של עיר הבירה).
